אני מנסה להאט את הקצב בעולם מהיר וגם: האם אנחנו יודעים מה קורה לבגדים שלנו כשאנחנו כבר לא רוצים אותם?

הסיבה שהתחלתי לתפור לעצמי את הבגדים היתה הצורך ליצור וגם כי אני נהנית מזה מאוד (וחוץ מזה בגלל שאני נמוכה והיה לי קשה למצוא בגדים שיתאימו ויחמיאו לי).

כמובן שתיארתי לי שלא כל כך קל ליצור בגד מהתחלה ועד לתוצר הסופי, אבל ההכרה האמתית הגיעה כשניסיתי לתפור חולצת טי בפעם הראשונה.

גיליתי שזה באמת לא קשה, כולה טישרט, מה כבר יכול להיות? אבל זה גם בכלל לא כל כך פשוט כמו שדמיינתי. כי כדי שהחולצה תהיה ישרה צריך להקפיד על גזירת בד הטריקו החלקלק בצורה מדויקת ובלי שהבד יזוז, ושלוקח די הרבה זמן לחבר את פס הגימור של המחשוף  (וצריך להקפיד שלא יהיו כיווצים), ושצריך לתפור חיזוק לחיבור של הכתפיים כדי שהאזור הזה לא ימתח, ושאם לא מקפידים לעשות את גימור המכפלת התחתון בסבלנות אז הכול יוצא מבולבל….

הטישרט יצאה לא מושלמת בכלל אבל היא לימדה אותי הרבה והיה לי כיף. וכל זה לקח לי ערב שלם של עבודה.

ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות (נכון , חשבתי על זה גם קודם אבל פה היה הרגע הזה שבאמת נדלקה הנורה….): רגע, טישרט הכי פשוטה, מי זה האנשים שתופרים את החולצות האלו שאני קונה? העבודה שלהם לא קלה בכלל. ואיך זה יכול להיות שאחרי כל העבודה שהושקעה בה מוכרים לי את החולצה הזו בחנות ב30 שקלים?

וככל שתפרתי יותר העניין הזה המשיך להתגלגל והציק לי.

shutterstock_165424601_2
shutterstock

אז התחלתי לחפש, לקרוא ולנסות ללמוד ולהבין. ומאז אני מנסה לפתח יותר מודעות גם לבעיות ההומניות וגם לבעיה הסביבתית שהייצור ההמוני והצריכה ההמונית גורמים.

והנה זה מה שזה עשה לי בפועל:

* בשנתיים האחרונות, במקביל להתאהבות שלי בתפירה, התחלתי לקנות פחות ופחות בגדים. פשוט כי התחלתי לחשוב על זה יותר וגם בגלל שהתפירה גרמה לירידה (מבורכת) בתשוקה שלי לקנות עוד בגדים

* כשאני קונה אני משתדלת שהקניה תהיה מודעת: לקנות משהו שחסר לי, שאני מאוד אוהבת ושאשתמש בו לאורך זמן

* השתדלתי להשאיר בארון את הבגדים שאני באמת לובשת ולתרום או להחליף את מה שבמצב טוב (וכן, עדיין יש לי הרבה יותר מדי בגדים בארון……)

* כמעט בכל יום אני לובשת משהו שאני עשיתי, חולצה, חצאית או סוודר

* אני מנסה לתכנן את התפירה הסריגה שלי כדי לעשות דברים לפי הטעם שלי ולתכנן פריטים בסיסיים שישתלבו עם הבגדים שיש לי ושיהיו שימושיים לאורך זמן (ומתאפקת לא לקפוץ לפרויקטים מזדמנים ומפתים)

* אני עובדת לאט ומנסה ללמוד ולהתאמן על גימורים טובים כדי שהבגד יראה יפה ואני אתגאה ללבוש אותו

* אני קונה דגמי תפירה ממעצבים עצמאים

* אני מנסה להיות מודעת יותר למקורות של הצמר והבדים שאני קונה וזה לא פשוט.

20151108_090304
הצצה אל הטישרט שלי וגם תכנונים להמשך

לאחרונה נתקלתי בסרט הדוקומנטרי הקצר והיפה הזה שנותן הצצה למה שקורה לבגדים שלנו אחרי שאנחנו כבר לא רוצים אותם.

הסרט מפגיש אותנו עם נשים פועלות, שעובדות במפעל בהודו אליו מגיעים הבגדים מהצד המערבי של העולם שנזרקו ונמסרו למיחזור.  במפעל ממיינים את הבגדים לפי צבעים, מפרקים רוכסנים וכפתורים ואחר כך מפוררים את הבדים והופכים אותם לחוטים.

אבל מה שבאמת מטלטל ופוקח עיניים בסרט הזה זה הכמויות. כמויות עצומות, הרים על הרים של בגדים. ישנים, חדשים ובגדים שלא נלבשו בכלל עם התוויות מהחנות.

הנשים ההודיות מתייחסות לדבר המדהים הזה ספק בתמימות ספק בציניות. הן משערות שלאנשים בצד המערבי של העולם יש המון כסף , שכל יום הם קונים בגדים חדשים וכנראה שמחירי המים מרקיעים שחקים ולכן זול יותר לקנות בגד חדש מאשר לכבס את הבגדים שכבר יש לך.

כל זה מתחדד עוד יותר כשאחת הפועלת מכניסה אותנו לבית שלה ונותנת לנו הצצה לרגע על החיים הפשוטים שלה (והילדים שלובשים חולצות טריקו ישנות מלאות בחורים…). סרט מעניין ומעורר מחשבה. וזו ההשראה שלי לחודש הזה, במיוחד בתקופה הזו של ימי הקניות הגדולים ברשת, כשהפרסומות מסביב קוראות לנו ומפתות לקנות ולמלא את חיינו בחפצים שלפעמים צריך ובדרך כלל ממש לא. ובגדים, המון המון בגדים.

20151116_230732_resized (1)

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *